ילקוט יוסף הלכות שבת הלכות סחיטה טחינה קנין הנאה ממעשה גוי סימן שכ-שכה

ילקוט יוסף הלכות שבת הלכות סחיטה טחינה קנין הנאה ממעשה גוי סימן שכ-שכה

סימן שכ - דיני סחיטה בשבת, מלאכת דש

א הסוחט בשבת זיתים לעשות מהם שמן, או ענבים לעשות מהם יין, חייב מן התורה משום מפרק, שהיא תולדה של מלאכת "דש", שהדש מפרק את התבואה מהקש והשבולים שבה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שמ].

ב אסור מדברי סופרים לסחוט בשבת תותים או רימונים, שהואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים לפיכך גזרו בהם שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שמא].

ג כל פרי שנוהגים באיזה מקום לסוחטו כדי לשתות את מימיו מחמת צמא או תענוג, [מפני שהפרי מצוי במקום ההוא בשפע רב], אסור לסוחטו בשבת בכל העולם כדין תותים ורימונים. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שמב]

ד ולפיכך אסור לסחוט אגסים מפני שבכמה מדינות נוהגים לסוחטן למשקה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שמג].

ה וכן אסור לסחוט תפוחי עץ בשבת, שיש מקומות שרגילים לסוחטם. וכן אסור מדברי סופרים לסחוט בשבת תפוחי זהב ואשכוליות למימיהם, הואיל ונוהגים לסחוט מהם הרבה מאד במקומותינו. וכן יש להחמיר בעגבניות וכדומה שלא לסוחטן אלא על גבי מאכל. ואסור לסחוט תפוז על סוכר שבכוס. ויש לאסור סחיטת תפוזים גם ביום טוב, ואף על פי שאין איסור סחיטתם בשבת אלא מדרבנן, ומשום שכל סחיטה ביום טוב אסורה. ומכל מקום מותר לסחוט תפוז על אוכל באופן שרוב המיץ נבלע באוכל. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שמג].

ו וכן אסור לסחוט בשבת מנגו, קלמנטינות, אננס, וכיוצא באלה, שמאחר שהדרך לסוחטן למימיהם, ממילא אסור לסוחטן בשבת מדרבנן. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שמג]

ז פירות שאין דרך לסוחטן בשום מקום בעולם, כגון חבושים, או אבטיח, מותר לסוחטם בשבת אף לצורך המשקה כדי לשתות מימיהם, שאינו אלא כמפריד אוכל מאוכל. ואפי' אם הדרך לסחוט אותם לשתות מימיהם לרפואה, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תצא].

ח ומכל מקום נראה שלא הותר לסחוט פירות אלה אלא ביד, אבל לא במסחטה, אפילו ידנית שאינה פועלת על ידי חשמל, משום דהוי כעובדין דחול. [והדבר פשוט שמיקסר הפועל על ידי חשמל בלאו הכי אסור להשתמש בו בשבת]. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שדמ]

ט יש אומרים שאסור לחתוך אשכוליות לחצאין ולתת עליהם סוכר ולאכול מהאשכולית בכפית, שנמצא סוחט בשבת. ויש מתירים אף שעל ידי אכילתו נסחט קצת משקה מהפרי, שהרי אינו מתכוין דוקא למיץ בשעה שהוא אוכל, וגם לא ייבצר שמעט מהפרי מתערב עם המשקה שבכף. וכן עיקר. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שמה]

י יש אומרים שאסור למצוץ בשבת בפיו מן הענבים את המשקה שבהם, וכן אסור למצוץ בפיו את המרק מתוך הבשר, או את היין מתוך פת ששרו אותה ביין. ויש מתירים בזה בין בענבים ובין בבשר ופת הבלועים בהם משקים. והעיקר כסברת המתירים, אחר שאין דרך סחיטה בכך. ואף האוסרים לא אסרו אלא כשהוא דרך יניקה שאוחז הענב בידו ומוצץ מהענב, ואינו שם אותה בפיו, [ובזה ממדת חסידות טוב להחמיר בענבים שעיקר איסור סחיטתם מן התורה]. אבל אם נותן את הענב לתוך פיו ומוצץ המשקה, ומשליך החרצנים לחוץ, לכולי עלמא דרך מאכל הוא ומותר. [הליכות עולם ח"ד עמוד קו. ילקוט יוסף שבת ג' עמוד שמח].

יא בוסר שהוא חמוץ מאד ואינו ראוי לאכילה, אם סוחטו לתוך אוכל על מנת לאכלו לאלתר, מותר לכתחלה. והוא כדין הבורר אוכל מתוך פסולת על מנת לאוכלו לאלתר שמותר. ושלא כדעת האוסרים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תצב. הליכות עולם חלק ד' עמוד קב. לוית חן סימן נו עמוד עט].

יב פירות או ירקות הכבושים בחומץ או במי מלח, [כגון מלפפון חמוץ, וכדומה], וכן ירקות שלוקים, מותר לסוחטן בשבת לתוך קערה ריקה, כל שאינו צריך למים היוצאים מהם, ואינו סוחטם אלא כדי לתקנם ולהכשירם לאכילה. וכן מותר לסחוט לפת או חצילים מטוגנים, או שאר ירקות מבושלים, מהשומן שנבלע בהם, כשעושה כן כדי לתקן את האוכל, [שקשה לאוכלם מרוב שמנינותם]. ואם הוא צריך למימיהם אינו מותר לסוחטן אלא לתוך קדירה או קערה שיש בה אוכל. אבל אם אין בה אוכל, אסור. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שנ].

סימן שכ - דין סחיטת לימון

יג מותר לסחוט לימון בשבת, שהעיקר לדינא לדידן כדעת מרן בשלחן ערוך, להקל בזה בכל ענין, בין כשסוחטו בפני עצמו לתוך כלי ריקן כדי לעשות ממנו לימונאדה, ובין כשסוחטו לתוך כלי שיש בו משקה, או על מנת לערבו אחר כך בתוך אוכל. ואין למורה הוראה להורות לאסור לסחוט לימון בשבת נגד דעת מרן השלחן ערוך מרא דאתרא שקבלנו הוראותיו. ומכל מקום המחמיר לעצמו שלא לסחוט לימון אלא גבי אוכל, תבא עליו ברכה. ואם סוחט לימון לצלחת שיש בה סלט, צריך ליזהר שאם נפלו מגרעיני הלימון לתוך הסלט לא יברור הגרעינים מתוכו, דהוה ליה בורר פסולת מתוך אוכל, שאסור מן התורה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שנ. לוית חן סי' נז. ובספר מנוחת אהבה כתב להחמיר בזה, וחילק מדעתו בין זמנם שהיו אוכלים מהלימון "הרבה" ולא היה עושים הרבה לסחיטה, לבין זמנינו שהלימון ברובו נעשה לשם סחיטה. אך קשה דא"כ אמאי פסקו הפוסקים גם בזמנם [מהריק"ש, הלק"ט], לברך על לימון שהכל, הרי לדבריו היו אוכלים ממנו "הרבה" ונעשה לשם אכילה. וגם הרדב"ז העיד שעושים ממנו חביות לרוב, ועל כרחך שגם בזמנם הלימון היה עשוי ברובו לסחיטה, ואפ"ה התירו לסוחטו, כיון שאין סוחטים אותו לצורך המיץ בפני עצמו, אלא לתערובת. וא"כ היאך כתב שהיו אוכלים ממנו "הרבה"].

יד ומכל מקום אם עושה לימונדה נכון לחוש לכתחלה לדברי המחמירים שלא לסחוט את הלימון לכוס ריק ואחר כך ליתן שם סוכר ומים, אלא יתן את הסוכר בתחלה לתוך הכוס, ויסחוט עליו הלימון באופן שהמיץ יבלע בסוכר, ואחר כך יערה עליו מים. ואף שמעיקר הדין נתבאר שאין איסור בסחיטת לימון בשבת, מכל מקום כיון שהוא דבר שבנקל אפשר להחמיר בו, לפיכך טוב שיסחוט את הלימון על גבי סוכר, וכמבואר. ואם אין הלימון נבלע בסוכר אלא צף מעליו, אין טעם לחומרא זו, דבזה לא שייך לומר משקה הבא אל האוכל כאוכל דמי, ולכן יסמוך על עיקר הדין שמותר לסחוט לימון בשבת. [ילקו"י שבת ג' עמוד שנב]

טו אם רוצה לסחוט לימון לתוך כוס תה חם, אין לסחוט הלימון לתוך הסוכר קודם שיערה מים רותחים מכלי ראשון לתוך הכוס, מפני שכשמערה מים חמים שהיד סולדת בהם מהכלי שעל האש, הרי הוא מבשל מי הלימון בעירויו, ונמצא שעושה חומרא המביאה לידי קולא. אלא יערה הרותחים לכוס ריק, ומשם יערה לתמצית הלימון והתה. ויש שמחמירים שלא לסחוט לימון לתוך כוס תה חם שהיד סולדת בו אפילו כלי שני, מפני שסוברים שהלימון נחשב דבר חריף שמבשל אף בכלי שני כמו בקלי הבישול. ולדעתם יש להמתין עד שהתה לא יהיה חם בחום שהיד סולדת בו, ואז יוכל לסחוט לתוכו את הלימון. אולם מדינא אפשר להקל. ומכל מקום טוב להחמיר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שנג. וראה לעיל עמוד תרסד סעיף נג]

טז מותר לשפשף הידים בחתיכת לימון שנסחט, כדי להעביר הלכלוך, אף שהלימון נסחט בשעת רחיצת ידיו. ומעיקר הדין יש להקל בזה אפילו בלימון שעדיין לא נסחט, וסוחטו בעת השפשוף בידיו. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שנג]

סימן שכ - סחיטה על גבי מאכל

יז מותר לסחוט אשכול ענבים בשבת לתוך קדרה שיש בה תבשיל, או לתוך קערה וצלחת שיש בהם אוכלים, שמשקה הבא לתוך האוכל דינו כאוכל, והרי הוא כמפריד אוכל מאוכל שאין בזה משום מפרק. וכל שכן שמותר לסחוט שאר פירות כגון תפוחי זהב ואשכוליות לתוך אוכל מהטעם הנ"ל. לפיכך מותר לסחוט בשבת תפוזים לתוך סלט פירות או גזר מרוסק [שריסקוהו מערב-שבת] כדי להטעימם. וכן מותר לסחוט פירות על גבי בננה או תפוח-עץ מרוסקים לצורך הכנת מאכל לתינוקות. במה דברים אמורים כשהמאכל שבתוך הקערה מרובה והמשקה הנסחט עליו מתערב ורובו נבלע בתוכו ומתקנו, ולכן נחשב כאוכל. [ואין צריך שכל המשקה יבלע באוכל]. אבל אם המאכל הוא דבר מועט והמשקה הנסחט צף עליו מפני ריבויו של המשקה, הרי הוא מפרק ואין בזה היתר כלל. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שנד].

יח אם סוחט ענבים או שאר פירות לתוך קערה שאין בה אוכל, אף שדעתו אחר כך לתת שם אוכל, הרי זה אסור מדרבנן, כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לצורך האוכל. ולצורך חולה שאין בו סכנה, מותר לעשות על ידי ישראל בשינוי, ובסכנת אבר אף בלא שינוי. וראה לקמן סימן שכח סעיף ה'. [שם עמ' שנה. לוית חן סי' נה].

יט מה שיש נוהגים לתת שתים או שלש כפיות סוכר לתוך הכוס, וסוחטים על זה תפוחי זהב חצי כוס או יותר, באופן שהמשקה צף על הסוכר, יש למחות בידם, שאיסור גמור הוא [מדרבנן] משום מפרק. ובלאו הכי אין המשקה בא לתקן את האוכל, כי אדרבה הסוכר נטפל למשקה ונימוח בתוכו, ולא שייך בזה משקה הבא לאוכל כאוכל דמי. [שם עמוד שנו].

כ אין לסחוט פירות העומדים למשקים לכוס שבו משקה, שאין המשקה כאוכל לענין זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שנז].

כא משקים שזבו מאליהן בשבת מענבים, אפילו היו הענבים עומדים לאכילה אסור לשתות המשקים הללו עד למוצאי שבת, גזרה שמא יסחוט בידים. אבל משקים היוצאים מתותים ורימונים, אם עומדים למשקים אסור לשתות המשקים היוצאים מהם, ואם עומדים לאכילה, משקים היוצאים מהם מותרים בשבת, הואיל ואין איסור סחיטה בהם אלא מדברי סופרים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שנז].

כב הפורס תפוזים או שאר פירות ונתקבץ שם מעט משקה שנסחט מאליו בשעת החיתוך, מותר לשתותו בשבת. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שנז]

סימן שכ - סחיטה בשאר דברים

כג החולב בהמה בשבת חייב משום מפרק תולדה של מלאכת דש. [ילקו"י שבת ג עמ' שנח].

כד אסור לרסק בידים בשבת שלג או ברד, דהיינו לשברם בסכין או בכף לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהם, גזירה שמא יבא לסחוט ענבים וכיו"ב, שהוא מפרק תולדה דדש. [שכשם שבסחיטת ענבים מוציא משקה מדבר אחר, כך כאן מוציא משקה משלג או ברד]. אבל מותר לתת אותם לתוך כוס של יין או מים והם נימוחים מאליהם, ואינו חושש. אבל לרסקם בידים אפילו בתוך הכוס אסור. ומותר לפזר מלח על שלג בשבת, למרות שגורם בכך להפשרת השלג והמסתו, שאין זה חשיב כמעשה בידים. [וכמובן שכל זה באופן שאין נכשלים באיסורים אחרים, כמו הוצאה מרשות לרשות, וכדומה]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שנח].

כה דורס אדם בשבת ברגליו שלג או ברד, ואינו חושש לכלום, ואף-על-פי שהשלג או הברד נימוחים וזב מהם מים על ידי הילוכו, כיון שאינו מתכוין לכך מותר. ואף שהוא פסיק רישיה, מכל מקום הוי פסיק רישיה בדרבנן דלא ניחא ליה, שמותר. וכמו שמוכח כן מדברי התוספות שבת (קג סע"א), והרשב"א בחידושיו לכתובות (ו.). וכן הסכימו הרבה אחרונים. ועוד, שכיון שהוא דבר שאי אפשר להזהר בו לא גזרו בו. ואפילו מי שנועל נעלים שחקוק בסוליה שלהם אותיות וצורות [סמל מסחרי] מותר ללכת בהם על גבי שלג [או על חול], אף-על פי שהאותיות והצורות נדפסות בשלג [או בחול] בכתב בולט בדרך הילוכו, הואיל והוא דבר שאינו מתכוין. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שנט].

כו יש אומרים שמותר לרסק שלג או ברד בידים כשהם בתוך כלי של מים או יין, שמכיון שהם מעורבים במשקה ואינם בעין לא גזרו בזה. ויש חולקים. ולהלכה יש להורות שלא לרסק או לבחוש בכף וכיו"ב אפילו כשהם מונחים בתוך המשקה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שס].

כז ומכל מקום מותר לנענע הכוס אשר בו השלג והקרח כדי שיהיו נימוחים מהר יותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסא].

כח מותר ליתן קוביות קרח על פירות כדי לקררם, אף שהקרח נפשר. [ילקו"י שבת כרך ג עמ' שסא]

כט דין הקרח כדין השלג והברד, שאסור לרסקו כדי שיזובו מימיו. אבל מכל מקום מותר לשבר חתיכת קרח גדולה לכמה חתיכות קטנות כדי שיתנם לתוך כוס מים או יין. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסא].

ל וכן מותר לשפוך מעט מים על מיתקן קוביות קרח כדי שיוכל להוציא משם את הקוביות. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסב].

לא מותר ליתן קוביות קרח, או חתיכות שלג או ברד לתוך כוס של יין או של מים, והם נימוחים מאליהם. שהואיל ואינו עושה מעשה בידים לא גזרו בזה חכמים. וכן אם נתנם בחמה או כנגד המדורה בצלוחית ריקה, ונימוחו מאליהם, מותרים בשתיה, ואין בזה משום נולד. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסב].

לב צריך להזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם מוכרח ליטול מהם, יזהר על כל פנים שלא ידחוק את השלג או את הברד בין ידיו שלא יהא מרסק. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסב].

לג מקוה שהגליד על שפתו מהקור, מותר לשבור את הקרח כדי לטבול שם בשבת. וכן בור מים שבחצר שהגליד על שפתו, מותר לשבור את הקרח ולהוציא ממנו מים [באופן שאין בו איסור הוצאה]. וכן אם נעשה קרח על פני הבאר או הנהר, מותר לשבר הקרח דאף שהוא מחובר לקרקע לעולם יש עליהם תורת מים, וכל שעושה לצורך שבת, מותר. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שסג, ותצד. הליכות עולם חלק ד].

לד שומן שנקרש על פני הקדרה שיש בה רוטב, ונימוח על ידי שנתנו כנגד האש או על גבי קדרה המונחת על האש, מותר באכילה. ואפילו לכתחלה מותר לעשות כן. ואין זה דומה למה שאסרו לרסק שלג או ברד שהרי אינו עושה מעשה בידים לרסקן, אלא נותנן כנגד המדורה והם נימוחים מאליהם. ומכל מקום אחינו האשכנזים נוהגים להחמיר בזה על כל פנים לכתחלה, ורק במקום צורך סומכים על הסברא הנ"ל להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסג].

לה כבר נהגו להקל ליתן סוכר לתוך כוס מים ולבחוש על ידי כף וכיוצא, ואף שאין מרסקין את הקרח בידים אף כשהקרח בתוך המים, מכל מקום בסוכר נהגו להקל. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד שסג].

לו ומכל שכן שמותר לשפוך תה רותח ואפילו מכלי ראשון על הסוכר שבכוס כדי שיהיה נימוח מיד, ואין לחוש בזה גם לאיסור מבשל, אחר שהסוכר כבר מבושל ואין בישול אחר בישול בדבר יבש. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שסד].

לז כבר נתבאר לעיל [סי' שיח] שמותר ליתן צימוקים ואפרסקים בשבת בתוך המים שבכלי, כדי לעשות משקה, ולשתותו באותו יום. ואין איסור בזה משום כובש כבשים, וגם אין איסור בזה משום סחיטה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תצב, והליכות עולם חלק ד עמוד קד].

לח מותר לתת בשבת ענבים לתוך חבית יין, כדי שיתבקעו מאליהם ויוציאו יינם, ואף על פי שיש אוסרים בזה לכתחלה, העיקר להלכה להתיר אפילו לכתחלה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תצג. הליכות עולם חלק ד' פרשת יתרו אות ז].

לט חבית שפקקו בפקק של פשתן כדי לסתום נקב שבדופן החבית, ומוציאין דרך נקב זה את היין מהחבית, יש מי שמתיר אף-על-פי שאי אפשר שלא יסחוט, ובתנאי שלא יהא כלי תחתיו, דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ומותר. וחלקו עליו ואמרו דאף על גב דלא ניחא ליה כיון דפסיק רישא הוא אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברז ארוכה חוץ לנעורת, ואין היד מגעת לנעורת, מותר, [כמו שהתירו בספוג שיש לו בית אחיזה]. ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, לכן טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שסה]

מ מותר לקנח בשבת בנחת תינוק שעשה צרכיו בממחטה לחה. [ובלבד שיפרידנה מערב שבת]. ולכתחלה ישתמש בממחטות לחות הנמצאים בתחלת הקופסא, ששם הממחטות אינן לחות כל כך באופן שהמים נסחטים מהם. ויש לברר אם הממחטה עשויה מבד, שאם אכן עשויה מבד אין להקל בדבר. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד קפג]. וכן הדין במי שקינח עצמו בנייר טואלט לאחר שהרטיבו במים, שאם עושה כן בנחת יש לו על מה שיסמוך להקל. ואמנם יש לברר המציאות, שאם הממחטה הלחה עשויה מבד, יש להחמיר שלא לקנח בה מחמת ספק דאורייתא]. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד שסו].

סימן שכ - מלאכת צובע - ודיני צביעה באוכלין

א הצובע הוא אחד מל"ט מלאכות האסורות בשבת. ואין הצובע בשבת חייב עד שיהא צבע המתקיים. אבל הצובע בצבע שאינו מתקיים, הרי זה פטור אבל אסור מדברי סופרים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסו].

ב המסייד את כותלי ביתו בשבת, או הצובע את חלונות ביתו או הרהיטים, חייב משום צובע, דהוי דבר המתקיים. אמנם בנתינת הצבע לתוך מים יש אומרים שאין בזה חיוב חטאת, שהרי אין המטרה לצבוע את המים, אלא לצבוע את החפץ שנותן עליו הצבע. ויש חולקים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסז בהערה].

ג אם צבע בשבת לקראת ערב, ובעוד הצבע לח יצאה השבת, יש אומרים דאינו חייב משום צובע. ויש חולקים, דאף שהצבע לח שפיר מיקרי כתיבה. [ילקו"י שבת כרך ג' עמו' שסז בהערה].

ד אסור לצבוע בשבת את המנעלים, אף שכבר היה עליהם צבע. ואף אסור לומר לגוי לצחצחם בשבילו. [ילקו"י שבת ג' עמ' שסח].

ה נכרי שעבר וצבע את המנעלים בשבת במשחת נעלים, לצורך ישראל, מותר לישראל לנועלן בשבת. [ילקו"י שבת ג' עמ' שסח].

ו אסור לאשה להעביר סרק על פניה, [שהוא צבע בהיר בדבר המתקיים] משום דדמי לצביעה. אבל מותר לה לתת פודרא על פניה, אם הוא מהסוג שאפשר להעבירו עם היד, ואינו דבר המתקיים. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שסח. יביע אומר חלק ו'].

ז אסור לאשה לצבוע את שפתיה בשפתון [אודם] בשבת. וכן אסור לה לצבוע בשבת את צפרניה בלאק, שיש בזה איסור צובע. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שסט].

ח האוכל בשבת מפירות המשאירים רושם של צבע בידיו, כגון תותים ורימונים וכיוצא בזה, צריך להיזהר שלא יקנח פיו וידיו במפה כדי שלא יצבע את המפה בצבע הפירות שבידיו, ולכן ירחץ ידיו במים, ואחר כך ינגבם. ואף שמעיקר הדין אין בזה איסור צובע דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, מכל מקום מאחר ואפשר בנקל לרחוץ בניקיון ידיו תחלה במים, קודם שיקנח ידיו במפה, טוב להחמיר לעשות כן. שהרי אפילו בחול הדרך לעשות כן, ולא להשחית ולקלקל המגבת. ובמקום צורך יש להקל. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שע]

ט האוכל תותים ושאר פירות הצובעים יזהר שלא יגע בידיו בבגד או במפה משום צובע, אבל הצובע פתו במשקה הפירות אין בכך כלום שאין צביעה לא באוכלים ולא במשקים. ומותר לאשה לאכול בשבת תותים ושאר פירות הצובעים המשאירים רושם על שפתיה, ואף על פי שבזה היא צובעת את שפתותיה בצבע אדום, והוי כאילו צובעת שפתיה בשפתון (אודם), כיון שאינה מתכוונת לכך מותר, ואף על פי שהוא פסיק רישיה, כיון שאין דרך צביעה בכך שפיר דמי. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שע].

י מותר להניח תחבושת לבנה על גבי מכה שיוצא ממנה דם בשבת, ואין לאסור בזה משום שצובע את התחבושת, בפרט שהתחבושת עומדת לזריקה, וגם אין זו דרך צביעה אלא דרך לכלוך. וכן יש להקל בנייר [טישו] להניחו על פצע בשבת, דמלבד שהוא דרך לכלוך, הרי תיכף משליך הנייר לאיבוד. ומ"מ היכא דאפשר טוב לרחוץ מקום הדם במים כדי שלא יצבע את התחבושת. [ילקו"י שבת ג עמ' שע. וע"ש שנהגו כדברי הרדב"ז גם לגבי בגד, כל שהוא דרך לכלוך].

יא והוא הדין במי שיש לו טחורים שרשאי בעת עשיית צרכיו לקנח בנייר טואלט, אף- על-פי שיוצא ממנו דם. וביותר יש להקל למי שעלול תמיד לרדת לו דם מהחוטם, ולפעמים קשה לעצור את הדם אלא על ידי נתינת צמר גפן בפנים החוטם. ואין לחוש בזה לאיסור צובע, אחר שהוא דרך קלקול. והמחמיר בכל זה היכא דאפשר בנקל, תבוא עליו ברכה. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שע. ירחון קול תורה סיון תשס"ג עמ' ע].

יב מותר לשרות בשבת צימוקים ואפרסקים במים, שלא אסרו אלא דיו וסממנים שעושים צבע. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שעב].

יג אין צביעה באוכלין, ולכן מותר ליתן כרכום בתבשיל שיהיה לו מראה יפה. ואין לחוש לו משום צובע. וכן מותר להטביל עוגה לתוך כוס תה או קפה, או לתוך כוס מיץ תפוזים וכדומה, אף-על-פי שהמשקה צובע את העוגה, ואין בכך כלום, שאין צביעה לא באוכלים ולא במשקים. [ילקו"י שבת ג עמוד שעב].

יד כשם שאין צביעה באוכלין כך אין צביעה במשקין, ולכן מותר למזוג בשבת סירופ הנקרא "מיץ ממותק" לתוך מים, ואין צריך להכינו מערב-שבת. וכן מותר למזוג מים לתוך עראק בשבת, אף שעל ידי כך נהפך המשקה ללבן. ויש מחמירים ליתן בתחלה את הסירופ ואחר כך לשפוך עליו מים, ומעיקר הדין אין צריך לחוש לזה, אך המחמיר תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שעג].

טו וכן מותר לעשות תה בשבת על ידי נתינת מי התמצית לתוך כוס שיש בו מים חמים [כלי שני], ואין לחוש בזה לאיסור צובע בשבת. וגם בזה יש מחמירים ליתן תחלה בכוס את מי התמצית, ומערים לתוכו מים חמים מכלי שני, כדי לחוש לאיסור צביעה במשקין. ואף שמעיקר הדין אין צריך לחוש לזה, מכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה. וכן מותר להוסיף אבקת קפה בשבת לתוך כוס מים חמים בעת שתייתו, אף על פי שבכך הוא צובע את המים. [ילקו"י שבת ג' עמוד שעג].

טז מותר להוסיף יין אדום על יין לבן, או על מיץ ענבים שצבעו בהיר, ואין בזה איסור צובע. ואפילו אם מתכוין לכתחלה לעשות מראה במשקה. [ומה שכתב במנוחת אהבה להחמיר ביין של קידוש, שלא למזוג יין אדום לתוך יין לבן כדי להאדימו, הנה כבר כתב הפרי מגדים שגם אם כוונתו שהיין יהיה בצבע אדום, מותר, דסוף סוף אין דרך צביעה בכהאי גוונא במשקין. ודברי הפרי מגדים הובאו ביביע אומר ח"ב]. [ילקו"י שבת ג' עמוד שעה, ושבת א' עמוד רפ, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תקפד].

יז אף שביארנו שאין צביעה במשקין, מכל מקום הצובע בשבת מאכלים או משקים בצבע ממש, ולא במיני מאכל, יש לאסור בזה משום צובע. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שעה].

יח יש הנותנים בתוך מיכל המים של בית הכסא צנצנת שיש בה חומר מחטא בצבע כחול, וכאשר מושכים הידית להוריד את המים הם נצבעים בצבע כחול, יש אומרים שמותר להם למשוך את ידית המיכל בשבת כדי להוריד מים לשטוף את האסלה, אף שעל ידי כך נכנסים מים חדשים למיכל ונמצא שגורם לצביעתם. ויש חולקים, והעיקר לדינא להקל בזה, והמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו, שמעיקר הדין אין לחוש בזה לא לאיסור צובע ולא לאיסור ממרח, ולא לאיסור מוליד ריח במים. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שעה].

יט מותר להניח בשבת מאכל לתוך צלחת מנייר, או משקה אדום בכוס נייר, אף שהנייר נצבע מהמאכל או מהמשקה, ואין לחוש בזה לאיסור צובע כלל. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שעז]

כ מותר למוהל לתת חתיכת צמר-גפן בתוך יין בשבת כדי להטעים לתינוק אחר המילה, ואין לחוש בזה לצביעת הצמר-גפן. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שעז]

כא משקפיים אשר צבע הזגוגיות שלהם משתנה בהתאם לקרני אור השמש, שכאשר אדם יוצא מביתו אל הרחוב נעשות כהות, וכאשר חוזר לביתו חוזרות ומתבהרות כזכוכית רגילה, מותר לצאת בהם בשבת ואין לחוש בזה לאיסור צובע. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שעז].

סימן שכא - דיני טוחן ולש בשבת

א הטוחן בשבת חטים או שעורים וכיוצא בהם כשיעור גרוגרת [שהוא כשליש ביצה] חייב. וכן הדך תבלין במדוכה וכן השוחק סממנים במכתשת, הרי זה טוחן, וחייב. וכן המנסר עצים, כדי ליהנות בנסורת שלהם, והשף לשון של מתכת בפצירה, כדי להשתמש בעפר המתכת, כדרך שעושים צורפי הזהב, הרי זה תולדת מלאכת טוחן, וחייב. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד שעח].

ב וכן המבקע עצים בכלי לחתיכות דקות חייב. וכן המפרר רגבי עפר חייב משום טוחן. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שפ].

ג אסור לטחון בשבת גרגירי קפה בריחיים שלהם, [וכל שכן בריחיים הפועלים ע"י חשמל אף אם הוכנו ע"י שעון שבת וכדומה]. ויש אומרים שהטוחן קפה בריחיים שלהם חייב מן התורה משום טוחן. ויש חולקים ואוסרים טחינת הקפה בריחיים שלהם רק מדרבנן. [שבת ג' עמ' שפא].

ד יש אומרים שהמחתך את הירק בסכין דק דק הרי זה תולדת טוחן וחייב. ורוב הפוסקים חולקים על זה וסוברים שאינו חייב אלא כשמחתך ירק שאינו ראוי לאוכלו כמות שהוא חי, וחותכו על דעת לבשלו, אבל ירקות הראויים לאוכלם כשהם חיים, וכן פירות ופת וכיוצא בהם, מותר לחתכם אפילו דק דק. וראוי להחמיר כסברא הראשונה הואיל והיא מחלוקת הפוסקים באיסור תורה. במה דברים אמורים כשמחתך את הירק על דעת לאוכלו לאחר זמן, או למחר, אבל אם מחתכו בסכין כדי לאוכלו "לאלתר" מותר. שלא אסרו חכמים על האדם לאכול מאכלו חתיכות קטנות או גדולות. וגם אם חותך בסכין דק דק לתת לאחרים לאכול מיד, או סמוך לסעודה, ואפילו לסוף הסעודה מותר. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שפב].

ה ולכן מותר לחתוך ירקות הנאכלים כמות שהם חיים, ל"סאלאט", בסכין דק דק. כגון, עגבניות, מלפפונים, חזרת, וכדומה, בין לעצמו בין לאחרים, על דעת לאכול אותם לאלתר. ויש נוהגים ממדת חסידות לחתוך הירק של הסלט חתיכות גדולות קצת. ואף על פי שאין זה מן הדין, מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שפט].

ו וכמה שיעור לאלתר? אם היה יושב בסעודה מותר לעשות סאלאט לצורך אותה סעודה, אפילו היא נמשכת שעות מספר. ואם עדיין אינו מיסב בסעודה, אין לעשות סאלאט אלא סמוך ממש לסעודה. לפיכך יש להזהר שלא לעשות סאלאט בשבת שחרית עד צאת האנשים מבית הכנסת ומוכנים לסעודה. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שפט].

ז מותר לחתוך הירקות על דף עץ, אפילו אם על ידי הסכין נעשים חריצים בדף, ואפילו אם חותך את הירקות דק דק על העץ המיוחד לכך, יש להקל כשעושה כן לצורך סעודה לאלתר, דאכתי חשיב צורך אכילה לאלתר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שפט, ותצז].

ח מי שחתך בצל וצנון ועגבניות דק דק שעה או שעתיים קודם הסעודה, אף-על-פי שבודאי לא טוב עשה בעמיו לעשות מעשה להקל נגד מרן השלחן ערוך שפסק שהעושה כן חייב משום טוחן, אלא-אם-כן עושה על מנת לאכול לאלתר, מכל מקום אין הירקות נאסרים משום כך, ובדיעבד מותר לאוכלם. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצ].

ט אם עשו סלט לצורך אותה סעודה ונשאר ממנו לסעודה אחרת, מותר לאכול מהסלט בשבת, שהרי אפילו אם חשב לחתוך העגבניות דק דק לצורך סעודה אחרת, נתבאר בסעיף הקודם שאנו מקילין ליהנות מהסלאט, כל שכן כאן שמחשבתו היתה להיתר, ומלאכת מחשבת אסרה תורה. ובלבד שלא יערים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצ].

י מותר לפרר לחם בשבת, וכגון לפני התרנגולים, שאין טחינה אחר טחינה, והואיל וכבר נטחנה התבואה, ונעשית קמח, אלא שחזר וגיבלה ואפאה, אין בזה יותר דין טוחן. ויותר טוב לפרר לפניהם סמוך לאכילתם, וכמו שנתבאר לעיל, שלא נאסר טוחן באוכלים כשעושה לצורך אכילה לאלתר. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצ].

יא אסור לחתוך ירקות דק דק ולהניחם לפני העופות בשבת, ואם עושה כן על מנת ליתן לפני העופות לאלתר, יש להקל. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצ, ותצז].

יב מותר לחתוך בסכין בשר מבושל או צלי דק דק, אפילו שלא לצורך סעודה לאלתר, הואיל ואין גידולו מן הארץ, ויש אומרים שאין טחינה אלא בגידולי קרקע, ובצירוף סברת הפוסקים שאין טחינה באוכלים הראויים כמות שהם, לכן יש להתיר. ואפילו מי שאינו יכול ללעסו בלי שיחתכנו מפני שהוא קשה, ועל ידי חתיכתו מתקנו לאכילה, מותר. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד שצ].

יג ומטעם זה מותר לחתוך גבינה בסכין דק דק, או למעך אותה במזלג, אפילו שלא לצורך סעודה לאלתר, ובלבד שיהיה לצורך השבת. מפני שאין הגבינה גידולי קרקע, ולא שייך בה דין טחינה, שאינה נוהגת אלא בגידולי קרקע, כגון ירקות וכיוצא בהם. ואף על פי שהמגבן חייב משום בונה (שבת צה.), אין בחיתוך הגבינה שום איסור משום סותר, שהואיל ולא שייך בגבינה סותר על מנת לבנות לא גזרו בה חכמים כלל. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שצא. שו"ת יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"א או"ח סימן יט].

יד אבל אסור לגרור גבינה במורג חרוץ בעל פיפיות [פומפיה], אפילו לצורך אכילה לאלתר, שלא התירו לטחון בכלי המיוחד לטחינה, שהרי זה כעובדין דחול. וכדין שחיקת תבלין במכתשת שאסורה בשבת. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצא].

טו לפיכך אסור גם כן לגרור גזר או צנון בפומפיה בשבת אפילו על דעת לאוכלם לאלתר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצא].

טז אולם מותר לקלף פירות וירקות במקלף המיוחד לכך. [וראה לעיל הל' בורר סע' סא].

יז מותר להשתמש בשבת בסכין "מקצץ ביצים" שיש בו שורה של להבים המרוחקים זה מזה ומותקנים במסגרת, ועל ידי לחיצת הלהבים על הביצה, היא נחתכת לפרוסות דקות כמספר הלהבים. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצב].

יח מותר לדוך פלפלין בשבת אפילו הרבה ביחד, ובלבד שידוכם בקתא של הסכין, וגם בתוך קערה, ולא בתוך המכתשת. והטעם להיתר זה, לפי שעושה שני שינויים: א. שאינו כותשם במכתשת. ב. שאינו טוחנם ביד המכתשת (עלי). לפיכך מותר לכתחלה. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד שצב].

יט מה שיש נוהגים לדוך אגוזים ותמרים ביחד בשבת עד שנעשים כגוש אחד, אף אם עושים כן על מנת לאכול לאלתר אין להקל בזה. אולם אם עושים כן לצורך זקנים וילדים, או לצורך חולה, ועושים כן לאלתר ובשינוי, כגון בידית הסכין או ביד המכתשת בצדה הצר, שאין דרך לדוך כך בחול, אין בזה איסור. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצג, ובמהדורת תשס"ד עמוד תקא].

כ אין כותשים מלח במדוך של עץ (וכל שכן במכתשת מתכת או אבן), אבל מרסק הוא את המלח ביד הסכין, וגם בתוך קערה, להצריך שני שינויים, וכנ"ל. וכן מותר לפרר את המלח בידיו. ודוקא במלח גס יש להחמיר להצריך שני שינויים, אבל מלח דק שנתבשל ונעשה פירורין מותר לחתכו בסכין דק דק, וכמו שחותך פת, ומכל מקום אסור לכותשו במכתשת. ודין סוכר כדין מלח הנ"ל. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצד].

כא טבק הרחה שנתייבש ונעשה כעין רגבים מדובקים מותר לשוחקו ולפררו בראשי אצבעותיו, שאין טחינה אחר טחינה. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצה].

כב מותר לשפשף בשבת את בגדו מטיט שנפל על בגדו, ואף-על-פי שהטיט יבש וע"י שפשופו הוא מתפורר ונטחן עד אשר דק לעפר, אין בזה משום דין טוחן. ובלבד שלא ישפשף הבגד מבחוץ שנראה כמלבן הבגד, אלא משפשפו מבפנים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצה].

כג מותר לשחוק בראשי אצבעותיו שושנים והדסים יבשים, כדי להריח בהם מיד, וכדין אוכלים שמותר לחותכן דק על מנת לאכול לאלתר. ויש חולקים. והמקילים יש להם על- מה שיסמוכו. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שצז].

כד פלפלין שיש בהם ריח טוב, מותר לכתוש אותם בבגד, ואין לאסור בזה משום מוליד ריחא, שכל שאינו מתכוין אף שהוא פסיק רישיה יש להתיר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצז].

כה מותר להטיל מי רגלים בשבת על גבי טיט או על גבי עפר תיחוח וחול, ואין לאסור בזה משום מגבל, כיון שאינו מתכוין לגבל העפר. ואפילו אם הוא פסיק רישיה, הואיל והוא פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, משום דקיימא לן כרבי יוסי בר יהודה שאינו חייב משום לישה עד שיגבל, הילכך מותר. והוא הדין שמותר למוהל לרקוק דם המציצה בשבת על גבי עפר בשבת, ואין בזה חשש גיבול, כיון דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצח].

סימן שכא - תיקוני מאכל בשבת

כו הכובש כבשים בשבת אסור, מפני שהוא כמבשל, שהלכה רווחת ביורה דעה (סימן קה), כבוש הרי הוא כמבושל. הילכך כל דבר שהמלח מועיל לשנות טבעו להפיג חריפותו או מרירותו, כגון צנון ובצל ושום, אסור למלוח ארבע או חמש חתיכות ולהניחם לפניו, אלא מטבל כל אחת לבדה ואוכלה. וכן סלט שעושים כגון מלפפונים חיים שעודם בקליפתם, אסור למולחם ולהמתין עד שיקבלו טעם המלח ויזיעו, אלא ישפוך עליהם חומץ או שמן תיכף ומיד אחר נתינת המלח עליהם. ואמנם מותר ליתן צימוקים ואפרסקים בשבת בתוך המים שבכלי, כדי לעשות משקה, ולשתותו באותו יום. ואין איסור בזה משום כובש כבשים, וגם אין איסור בזה משום סחיטה. [לוית חן סימן ס].

כז ירקות שנכבשו במי מלח, כגון קישואים ומלפפונים וכיו"ב, ורוצה ליתנם בתוך חומץ כדי שיקבלו טעם החומץ, וכן להיפך, על מנת לאכלם בו ביום [בשבת], העיקר להקל, משום שאין כבישה אחר כבישה. אולם הפותח צנצנת שיש בה כבושים הנעשים בבית, והוציא ממנה כבושים לאכילה, ונוכח שעדיין לא נגמרה כבישתם כראוי, נכון להחמיר שלא להחזירם למקומם בצנצנת שיש בה מי מלח או חומץ, כיון שעדיין לא נכבשו כל צרכם. [ילקו"י שבת ג עמוד רנ, ועמוד שצט, ועמוד תצח].

כח העושה סלט בשבת מעגבניות ושאר ירקות, מותר לתת עליהם מלח, ואין לחוש בזה משום כובש כבשים בשבת, דהוי כדין ביצה שמותר למולחה בשבת, כיון שאין דרך לעשות כבשים מביצה, וגם אין המלח בא אלא לנתינת טעם בלבד, ולא לכבישה. ושני הטעמים הללו שייכים גם בסלט עגבניות. והמחמיר לתת מיד לאחר מליחת הסלט שמן או מי לימון וכדו', לבטל כח המלח, תבא עליו ברכה. אולם אין למלוח לכתחלה בשבת בשר אפילו מבושל, או ביצה מבושלת, אפילו לצורך בו ביום, מסעודה לסעודה אחרת, כי הרי אפשר לו למלוח אותם אחר כך בשעת הסעודה. אבל אם יש איזה צד שטוב לו שימלחם עכשיו, יותר ממה שימלחם אחר כך, כגון שהם חמים ויקבלו טעם המלח יותר, אין שום איסור בדבר. ובלבד שלא ימלח אלא לצורך השבת, ולא לצורך מה שיאכל אחר השבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תצח].

כט אסור לעשות מי מלח מרובים, מפני שנראה כעושה לצורך חול. אבל עושה הוא מעט כדי לטבל בהם פתו או לתת לתוך התבשיל, שכל זמן שהם מועטים שאדם מרגיש בהם שאינם עשויים אלא לצורך השבת, מותר. ואם עושה מי מלח עזים, דהיינו שנותן שני שלישי מלח ושליש מים, אסור אפילו מעט, משום סרך מעבד או מבשל. ואם עושה כן בסוכר במקום מלח מותר, שאין דין הסוכר כדין המלח כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמ' תצט. הליכות עולם חלק ד'].

ל ולכן מותר לפזר סוכר בשבת על תותי שדה, וכיו"ב, כדי להמתיקם, ולהשהותם קצת ולאוכלם לאחר זמן מה בשבת עצמה, ואין בזה לא משום מעבד ולא משום כובש כבשים בשבת. והרוצה להחמיר יפזר עליהם סוכר ויאכלם לאלתר. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד תא, ותצט].

לא יש אומרים שאסור לשפוך יין ושאר משקים לתוך חומץ בשבת כדי שגם הם יהפכו לחומץ, ויש מתירים, וטוב לחוש לסברא ראשונה. אבל אם נותן יין ושאר משקים כדי להחליש כח החומץ, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' מהדורת תשס"ד, עמ' תק, הליכות עולם חלק ד'].

לב מותר למעך בננה בשיני המזלג, כמעשהו בחול, לצורך התינוק, על דעת להאכילו לאלתר, ואין צריך לעשות הריסוק בשינוי. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד תא].

לג המיקל בעת הצורך לטרוף ביצים בקערה בשבת, יש לו על מה שיסמוך, ואין לחוש משום שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד תב בהערה].

לד מותר לעשות מיונז בשבת, דהיינו שמערבים ביצים ושמן וחרדל וסוכר וקצת מלח, ובתנאי שיעשה כן על דעת לאכול לאלתר באותה סעודה. וגם לא יטרוף לערבם בכח, אלא מערב בכף בנחת. ואין לחוש בזה משום לישה ויזהר שלא לטרוף לערבם בכח.[ילקו"י שם עמ' תב].

לה בימי מלחמה שאין מה לאכול, ומוכרחים לבשל בשר בשבת, יש למלוח את הבשר קודם הבישול להוציא את דמו. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד תג].

לו מותר למרוח בשבת חמאה או שאר ממרחים על פרוסת לחם, על מנת לאכול לאלתר, ואין לחוש בזה לאיסור ממרח. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד תד].

לז טחינה שומשמין שכבר הכינוה מערב שבת, ורוצים להוסיף בה מים בשבת כדי לדללה יותר, מותר להוסיף לה מים בשבת ולבחוש. ויש אומרים שאף מותר להכין טחינת שומשמין בשבת על ידי הוספת מים ולימון ומלח על גבי טחינה גולמית שנילושה כבר בבית החרושת, ונעשית בלילה עבה. ואף על פי שדרך העולם להוסיף לה בתחלה מעט מים ולערבב ואז היא נעשית קשה כמו עיסה, מכל מקום כיון שאין עושים כן כדי שתהיה טעימה יותר אלא כדי להקל עליהם את הכנתה, וגם לבסוף מוסיפים לה מים וחוזרת להיות רכה, לפיכך אין לחוש בזה לאיסור לש. ובלבד שיעשה כן סמוך לסעודה. ויש חולקים ומחמירים, שמאחר ובתוך כדי הלישה נעשית הטחינה כמו עיסה קשה, יש לחוש לאיסור שנראה כלש. [ילקו"י שבת ג' עמ' תה].

לח מותר למזוג מים לתוך יי"ש חזק במעורב עם ספירט, ואפילו שאי אפשר לשתותו בלי מזיגה, ואין לחוש בזה לאיסור מכה בפטיש, שאין איסור מכה בפטיש באוכלים. [יביע אומר חלק י' דף קז טור א'. בהערות לרב פעלים ח"א סימן יז].

סימן שכב - דין נולד בשבת

א ביצה שנולדה בשבת אסור לאוכלה [לגומעה כשהיא חיה] ואפילו לטלטלה. ואם נתערבה באלף כולן אסורות בשבת. אבל יכול לכוף עליה כלי כדי שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בביצה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תז].

ב פירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים באכילה ובטלטול בשבת. וכן ירקות הנמצאים תלושות בגינה בשבת, אסור לאכלן ואף לטלטלן, שמא נשרו בשבת. ובמוצאי שבת מותרים מיד, ואין צריך להמתין זמן בכדי שיעשו. ואם יודע שהפירות נשרו מהאילן מערב-שבת, מותר ליקח אחד אחד, שאם ילקטם היינו מעמר, וקרוב לומר שיש בזה חיוב חטאת. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תז].

ג יש אומרים שאסור להקפות מים לעשותם קרח במקרר חשמלי וכיוצא בו, בשבת. ויש מתירים לצורך השבת. והעיקר כדעת המתירים, ואין לאסור בזה משום נולד. וכן מותר לעשות גלידה בשבת. וגם להמחמירים אם נעשה על-ידי גוי פשיטא שמותר ליהנות מזה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תח].

ד יש אוסרים לעשות גזוז בשבת, על-ידי שמערב אבקת סודה עם מיץ ממותק בתוך מים, שהרי הוא כמוליד כח חדש במים, ודומה למה שאסרו לרסק שלג וברד מטעם מוליד. ויש שאוסרים עוד לעשות גזוז ממי-סודה המוכנים לשתיה ומערבם עם מיץ ממותק, מטעם שמעלה רתיחה ודומה למבשל. ויש מתירים בכל זה אף לכתחלה. וכן עיקר לדינא כדברי המתירים לגמרי. וכן מותר לערב בשבת מים עם אבקת סודה לשתיה, ואף על פי שדרכה להעלות קצף הרבה כעין רתיחה ודומה לבישול, מכל מקום הדבר מותר. [שבת ג' עמוד תט. שו"ת יביע אומר ח"י דף קח טור ב', בהערות לרב פעלים ח"א או"ח סי' יח].

ה מותר לעשות מי-סודה בשבת על-ידי הכלי המיוחד לכך שנקרא "סיפולקוס" או "סודה סטרים", ואין בזה שום חשש לא של עובדין דחול, ולא משום נולד, ולא משום מכה בפטיש. ובלבד שיעשה זאת לצורך השבת. ואם הותיר לאחר השבת אין בכך כלום. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תי].

סימן שכב - דין מוליד ריח בשבת

א אסור ליתן ריח טוב על גבי מטפחת וכדו', משום מוליד ריחא, [שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה בשבת]. אך מותר לזלף ריח טוב על הפנים והידים, שאין דין מוליד ריחא בבשר האדם, ומותר גם לזלף ריח טוב על שערות הראש או הזקן. [שם עמ' תי].

ב מותר לתת ריח טוב או מי ורדים באוכלים ומשקים בשבת, כדי להטעים את התבשיל, ואין לחוש בזה לאיסור מוליד ריחא בשבת, ובלבד שלא יתן לתוך כלי ראשון. וכן דעת רוב ככל האחרונים. אבל במים העומדים לרחיצה אין ליתן בתוכם מי ורדים ושאר ריח טוב בשבת או ביום טוב. ורק אם נתן בהם מי ורדים מערב שבת מותר לרחוץ בהם ידיו בשבת, ואף לנגבן במגבת. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד תיג].

ג מותר להניח אתרוג על גבי מטלית או סרבל בשבת וביום טוב, אף שהאתרוג נותן בהם ריח טוב, מאחר שאינו מתכוין לכך. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד תיג].

ד מותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם, ומותר למוללם בידו כדי להריח בהם, הן בבשמים רכים והן בבשמים קשים, ואין בזה משום מוליד ריחא. ומותר להריח בבשמים אחר המילה בשבת, ואף לקטום מהם [אחר שנתלשו מערב-שבת] כדי לחלקם לקרואים. [שם]

ה המטייל בגינתו בשבת או ביום טוב, ומתכוין להריח מהשושנים והפרחים שבגינה, מברך ברכת הריח, ובלבד שישים לב ויזהר שלא יתלוש מהם. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד תיד].

ו מותר ליתן בניאגרה של השירותים סבוניה המכילה גם חומרי חיטוי הצובעים את המים, ואין בזה איסור מוליד ריחא. וכבר נתבאר לעיל שאין לחוש בזה גם לאיסור צביעה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תיד].

סימן שכג - דיני קנין צרכי שבת - בשבת

א הנצרך בשבת למצרכי מזון, מותר לבקש מחנוני שיתן לו המצרכים בשבת, וישלם לו במוצ"ש. וכן מותר לבקש ממנו שיביא מצרכים אלה מהחנות, ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים, ולא שם מדה, [ומ"ש בש"ע סכום מדה, כתב הגר"א שהוא ט"ס], ולא סכום מנין. וגם לא ישקול או ימדוד מה שנותן לו. והדבר פשוט שאם מותקנת מערכת אזעקה בדלת החנות, שאין לפתוח את הדלת בשבת גם לצורך שמחת חתן וכלה, כיון שעל ידי פתיחתה מפעיל באופן אוטומטי את מערכת האזעקה. וכל זה במקומות שיש בהם עירוב, אבל במקומות שאין בהם עירוב, אסור לחנוני ליתן לו מצרכים בשבת, שיש בזה איסור מסייע. וגם במקומותינו שיש עירוב לדידן נכון להחמיר שלא לסמוך עליו, ולא לטלטל כלל ברשות הרבים, אלא על-ידי קטן. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד ז].

ב וכל זה הוא דוקא מחנוני ישראל, אבל מאינו יהודי אסור ליקח ביצים בשבת, שמא נולדו היום ומוקצה הוא. וכן הרימונים, שמא נלקטו היום מן המחובר. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד ז].

ג שקיות סוכר הארוזות במשקל קילו, וכיוצא בזה, יש אומרים שמותר לבקש מהחנוני בשבת כמה שקיות, למרות שאומר: תן לי כך וכך קילו סוכר, ואין בזה משום הזכרת שם מדה, אלא נחשב כהזכרת מנין שמותרת. [ודוקא הזכרת סכום מנין אסורה]. ונכון להחמיר לומר תן לי כך וכך שקיות, בלי לנקוב במשקל. והמקילים לומר תן לי כך וכך קילו סוכר, יש להם על מה שיסמוכו. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד ח'].

ד הנצרך בשבת לרימונים או ביצים, יכול לומר לחנוני תן לי ד' רימונים או ה' ביצים. וכן מותר לומר לבעל החנות את מספר הבקבוקים שהוא צריך, וכן כל כיוצא בזה. וכן מותר לו לומר לחבירו מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד כמה מכיל הכלי. ואפילו אם הוא כלי המיוחד למדידה מותר ליתן בו. אבל למדוד בכלי המיוחד למדידה ולשפוך לתוך כליו של לוקח, אסור, אף על פי שממעט או מוסיף על המידה ואינו מתייחס אליה. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד י].

ה הלוקח בקבוקי יין או שאר משקאות מהחנוני בשבת, אסור לו להעבירם ברחוב בתוך סל כדרכו ביום חול, אפילו במקום שיש עירוב, אלא יביאם בשינוי, אף אם ע"י כך יצטרך לטרוח יותר, לילך ולבוא מספר פעמים. ואם ממהר לצורך אורחים מותר להביאם בסל כדרכו בחול. [ובמקומות שאין בהם עירוב בלאו הכי אי אפשר לטלטל בשבת]. [ילקו"י שבת ד' עמוד יא].

ו מותר לשלם מערב שבת עבור מצרכים שונים, ולקבל עבור כל מצרך פתק אחד, כדי שביום שבת ימסור הפתקים לחנוני ויקבל את המצרכים הדרושים לו, וכן עבור ב' מצרכים מקבל ב' פתקים, וכן על זה הדרך, ובלבד שלא יהיה רשום על הפתק את הסכום ששילם. [שם עמ' יב].

ז וכן מותר לשלם מערב שבת עבור טבילה במקוה [לטבול במים צוננים], ולקבל פתקא כדי למוסרה לבלן ביום השבת, ובלבד שלא יהיה רשום סכום התשלום על הפתקא. [ובמקומות שאין בהם עירוב בלאו הכי אי אפשר לטלטל]. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד יד].

סימן שכג - דיני הדחת כלים וטבילתן בשבת

ח מותר להדיח כלים בשבת אחר הסעודות לצורך היום, כגון שנשארה לו עדיין סעודה לאכול. [ואם יש לו מערכת כלים נוספת ראה להלן סעיף יח]. אבל אם אינו צריך לכלים בשבת, וכגון לאחר סעודה שלישית שאין אוכלים אחריה, אין מדיחין את הכלים. [שבת כרך ד' עמוד יד].

ט כלי שתיה מותר להדיח כל היום, אף אם אינו צריך אלא לכוס אחד, שכל היום ראוי לשתיה. ואם ברור לו שלא ישתה עוד, לא ידיח הכוסות. [ש"ע סימן שכג ס"ו. משנ"ב סק"ל].

י מותר להדיח כוס כסף של קידוש, אחר הקידוש של בוקר, אף שאין משתמשים בכוס זה אלא לקידוש. דסוף סוף כוס זה ראוי לשתות בו, ואין קבע לשתיה. ובפרט שכוונתו למנוע השחרת הכוס כסף אם לא ידיחו אותו מיד. וכן אם מדיח הכוס כסף ומניחו בוטרינה שבבית לנוי וליופי, מותר להדיחו בשבת, דזה גופא מיקרי צורך שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד יט].

יא יש אומרים שאסור להבריק כלי כסף במשחה נוזלית, על ידי שפשוף בנייר עתון. ואף שמעיקר הדין יש לצדד בזה, מכל מקום אין ראוי לעשות כן בשבת. [ילקו"י שבת ד עמ' כה בהערה].

יב מותר להדיח את החלונות עם מעט ספריי מיוחד לניקוי חלונות על ידי שפשוף בנייר עתון, כשמקפיד לעשות כן בלי לקרוע מהעתון. ויש מי שאסר בזה כשהוא לא לצורך היום. אך מעיקר הדין אין בזה איסור. [ילקו"י שבת כרך ד' עמוד כו בהערה. וע' במשנ"ב סי' שכג ס"ק לח. ובשעה"צ ס"ק מא].

יג מותר לנקות את המשקפיים בשבת במים, וממדת חסידות שלא לנקותם היטב, אלא בהעברה בעלמא. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד כו].

יד אם הצטברו הרבה כלים מלוכלכים, ואם לא ידיחם בשבת הדבר יגרום להפצת ריח רע, או שלא יוכל להכנס למטבח, מותר לו להדיחם בשבת, שהרי אין כוונתו בהדחה משום הכנה לימות החול, אלא משום סידור הבית. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד טו].

טו בתי חולים שיש להם צורך מטעמי היגיינה להדיח את הכלים אחר הסעודות בשבת, למרות שאין בכלים אלה שום צורך לשבת, יש להקל בזה. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד טו בהערה].

טז אף אם האינו יהודי ידיח הכלים במים חמים מהבוילר, אין צריך למונעו, שעושה על דעת עצמו. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד טז בהערה].

יז אם יודע שיצטרך לאכול בשבת סעודה נוספת לאחר סעודה שלישית, מותר להדיח את הכלים הנצרכים לו, אף לאחר סעודה שלישית. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד כ].

יח ראוי להחמיר שלא להדיח הכלים שאכל בהם בשבת, לצורך סעודה אחרת, כל שיש לו בארון ביתו מערכת כלים נוספת נקיה שאפשר להשתמש בה לצורך סעודת שבת. [שם עמ' כא].

יט מותר להדיח כלים באמה או במשחת כלים בשבת. ואף מותר לערב אבקת כלים במים, ואין לחוש בזה לאיסור לישה בשבת, או איסור מוליד בהולדת הקצף. [ילקוט יוסף שבת ד' עמ' כב].

כ מותר לשפשף את הכלים בשבת בליפה הנקראת "ננס" העשויה מחומר סינטטי שאינו בולע כלל, ואינו אוגר בתוכו מים. אך אין להקל להשתמש בספוג בשבת, או בננס שהסיבים שלו צפופים מאד ואוגר בתוכו מים. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד כד].

כא אשה שאי אפשר לה להדיח הכלים בלא בתי ידים של גומי, מותר לה להדיח את הכלי עם בתי ידים [כפפות גומי] על ידיה. [ילקו"י שבת כרך ד' עמוד כה. ויש לדון להקל אף לשפשף היטב, דכיון שהוא גומי ואין בו איסור כיבוס מה"ת, ואינו מתכוין, שאין כוונתה לנקות הכפפות, מותר אף לכתחלה].

כב מותר להניח בשבת את הכלים שאכל בהם, בתוך מדיח כלים חשמלי [שאינו פועל], כדי שלא ייראו הכלים המלוכלכים בבית או במטבח, ואין לאסור בזה משום הכנה, ובלבד שלא יסדרם בתוך המדיח כלים, אלא יניחם שם ככל העולה בידו, ולא יסדרם אלא במוצאי-שבת. וכל זה כשדרכו להניחם שם כך בימות החול, ואין מטרתו כדי לחסוך זמן במוצאי שבת. וכן הדין שמותר להניח הכלים אחר סעודה שלישית בתוך הכיור, כל שהכלים מפריעים לו כשהם נמצאים על השלחן, וכיוצא. או שהוא לצורך מקומוו. הא לאו הכי נחשב כמכין משבת לחול. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד כו].

כג כבר נתבאר לעיל שכלי סעודה חדשים שנקנו מן הגוי ולא הטבילום מערב-שבת, ירא שמים לכתחלה ייצא ידי חובת כל הפוסקים ויתן את הכלי לאינו יהודי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, ואז אין הכלי צריך טבילה לעולם. [ומה שנותן את הכלי במתנה לגוי בשבת, אין לחוש בזה משום נתינת מתנה בשבת, מאחר שהוא לצורך השבת]. ואם אי אפשר לו לתתם לגוי במתנה בשבת, לדידן מותר להטבילם בשבת אף לכתחלה. בין כלי מתכות בין כלי זכוכית. וקודם הטבילה יברך "על טבילת כלים" כמנהגו בימי החול. והאשכנזים מחמירים שלא להטביל כלים חדשים בשבת. ואם הוא כלי שראוי לשאוב בו מים מהמקוה, מותר להם לשאוב בכלי זה מים ולהטבילו בדרך זו. שאז אינו מוכח שמכוין לשם טבילה, ועלתה לו טבילה, ואף יברך על הטבילה, ומכל מקום יברך בלחש. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד כז].

כד כשיש ספק אם הכלי צריך טבילה או לא, ואי אפשר לעשות על פי העצות המבוארות, מותר לכתחלה להטבילם אף לדעת האשכנזים. ובכל אופן אשכנזי שעבר והטביל כלים בשבת, אפילו במזיד, מותר גם לו להשתמש בהם בשבת. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד ל].

כה אסור להשחיז בשבת את הסכין אף שלא בריחיים, אלא שמעבירו על גבי עץ או אבן וכדומה, מפני שדומה לממחק. וכן אסור לשפשף בשבת את הסכין כדי להסיר ממנו את החלודה. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לב].

כו כוס יין ששתה ממנו אינו יהודי מותר להדיחו בשבת, ואף שאסור לשתות מכוס זו בלי הדחה מפני שיירי היין שבכוס, ואם כן נמצא זה כמתקן את הכלי בשבת, אף על פי כן מותר, מכיון שהכלי עצמו של היתר הוא. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לב].

סימן שכג - איסור שנתערב בהיתר - בשבת

כז מאכל שאיסורו מדרבנן, כגון שנפל עוף לחלב רותח, אין להוסיף על התבשיל או על החלב בשבת כדי לבטלו בשישים, שהדבר נראה כמתקן את התבשיל ומכשירו לאכילה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד לב].

כח איסורין של תורה כנבילה וכדומה, שנתערבו בהיתר יבש ביבש בשבת, אין להוסיף עליהם עד שיעור שישים של היתר כדי לבטלם, שאף שאין בזה איסור מתקן מנא, שהרי אינו מתקן את התבשיל, אלא מונע שלא ייאסר בבישול, [ולא דמי לסעיף הנ"ל שע"י ההוספה מכשיר את התבשיל ומתירו לאכילה], מכל מקום מאחר שברצונו לבשל תערובת זו, נחשב כמכין משבת לחול. אבל ביום טוב, אם רוצה להרבות שיעורו כדי שיהיה בטל בשישים קודם שיבשל, רשאי לעשות כן. ויש להקל בזה אף לדעת הרמ"א. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לג]

כט חתיכות של היתר מבושלות שנתערבו יבש ביבש עם חתיכת איסור מבושלת, מין בשאינו מינו, ואינו מבחין ביניהם [כגון שיש שם כמה מינים ואינו מכיר את האיסור], כל החתיכות מותרות באכילה, ובלבד שלא תהיה חתיכה הראויה להתכבד. ויש מחמירים שאם ירצה לאכול את כל החתיכות אדם אחד, שישליך חתיכה אחת לאיבוד. ומותר להשליך חתיכה אחת לאיבוד בעצם יום השבת, [ולא שייך בזה איסור בורר בשבת]. ואין בזה חשש משום שנראה כמתקן את שאר החתיכות ומכשירן לאכילה. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לד. שאר"י ח"ג עמ' תכט]

ל איסור שנפל לתוך היתר, ובאו לפני החכם שיורה להם כיצד ההלכה, מותר לו להורות היתר בשבת, או לשער שיעור ביטול בשישים, ואין לחוש בזה שנראה כמתקן. [שבת ד' עמוד לד].

סימן שכג - הכנה משבת לחול

א אסור להכין משבת לחול, או מיום טוב לחול, או משבת אחת לשבת הבאה, שיש בזה זלזול בכבוד השבת. ואפילו דבר שאינו מלאכה רק טירחה בעלמא, כגון הדחת קערות וצלחות והבאת יין משבת לחול, אסור. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רטו]

ב אסור להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני, אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד רטו].

ג מי שעבר ובישל מיום טוב לראשון ליום טוב השני, בדיעבד מותר לאכול תבשיל זה. וכן מי שהכין מיום טוב לחול, התבשיל מותר באכילה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רטו. וכ"ד הרשב"א, העיטור, הרמב"ם, המאירי, הר"ן, ב"י סימן תקג. יחוה דעת חלק ו' עמוד סג].

ד מותר ללמוד בשבת גם דברים שצריך להם רק ליום המחרת, אף שאסור להכין כל דבר משבת לחול. ולכן מותר לתלמידים לחזור על לימודם ולהתכונן למבחן ביום א'. והני מילי בדברים מותר ללמוד בהם בשבת ואין ללמוד בשבת אלא בדברי תורה. ואפילו ספרי חכמות כגון ספרי רפואה אסור, ומיהו אם הרופא צריך לעיין בספרי הרפואה לצורך היום רשאי לעשות כן. וכן תלמיד המתמחה לרפואה, ועומד למבחן על זה אחר השבת, והזמן דוחק, רשאי לסמוך על דעת הרמב"ן והרשב"א שמתירים לעיין בספרי חכמות בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד רטז. הליכות עולם חלק ג' עמוד קעג]

ה וכן מותר למגיד שיעור להכין שיעור בשבת בגמרא או בהלכה לצורך אמירתו ביום א'. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רטז].

ו מותר לשליח צבור לקרוא בחומש ולחזור על הקריאה ביום שני וחמישי, או לצורך הקריאה בשבת הבאה. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד רטז]

ז מותר ללמד בשבת נער בר-מצוה את טעמי המקרא או את הדרשה, אף על-פי שהדרשה והקריאה יתקיימו בימי החול, ואין בזה איסור משום מכין משבת לחול. [ילקו"י שבת ב' שם].

ח כשחל פורים ביום ראשון, אין להביא את המגילה בשבת לבית הכנסת, גם מי שסומך על העירוב, אלא אם כן יעיין במגילה בשבת, לאחר שהביאה לבית הכנסת. [ילקו"י שם עמ' רטז].

ט אסור לגלול ספר תורה ולהכינו לצורך הקריאה ביום שני, שאף באופן שההכנה נחוצה לצורך דבר מצוה, גם בזה אסור משום מכין משבת לחול. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ריז].

י לא יאמר אדם בשבת אלך לישון כדי שלא אהיה עייף במוצאי-שבת ואוכל לעשות את מלאכתי בערב. ואפילו אם רוצה ללמוד או לכתוב ספר תורה או שאר דברי תורה בערב, אסור לומר כן. אבל מותר לישון בשבת גם אם כל כוונתו להיות ער במוצאי היום, שהרי אינו ניכר שעושה כן למוצאי שבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד ריז].

יא בשר שלא נמלח, ועדיין לא עברו עליו ג' ימים מעת לעת [72 שעות], וחושש שאם לא ישפוך עליו מים בשבת ייאסר לבישול, מותר להניחו בכיור וליטול ידיו עליו, אף שבכך מונע את איסורו של הבשר לבישול. ולדידן אין לבשר חי דין מוקצה, כיון שסוף סוף הבשר ראוי לאוכלו כמות-שהוא חי. וגם לאשכנזים אפשר להקל במקום דוחק כזה. [ילקו"י שבת ב' עמ' ריח].

יב הלוקח טלית לבית הכנסת, מותר לו להחזירה לביתו, אף שאין לו צורך בה בו ביום, ואין בזה איסור משום מכין משבת לחול. וכבר ביארנו לעיל שבמקומות שאין עירוב אין לטלטל את הטלית, אלא ילך לבית הכנסת ויחזור לביתו כשהוא מעוטף בטלית, או שיניח הטלית בבית הכנסת מערב שבת, וישאירנו שם אחר התפלה. ולדידן נכון מאד להחמיר גם במקומות שיש עירוב שלא לטלטל כלל, ולכן ילך מעוטף עם הטלית לבית הכנסת, וכן בחזרתו לביתו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ריח].

יג במקום שיש עירוב כדת, מעיקר הדין מותר להחזיר את החומש והסידור שלקח עמו לבית הכנסת, אף כשאין לו יותר צורך בזה בו ביום, ואין בזה איסור הכנה. וכבר נתבאר שלדידן נכון להחמיר שלא לסמוך על העירוב ולא לטלטל כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ריט].

יד אחר סעודה שלישית אסור להדיח את הכלים, שהרי אין לו צורך בהם אלא לערב. אך מותר להסיר את כלי הסעודה מן השלחן, וכן לנקות את השלחן, גם אחר סעודה שלישית, שהרי אין כוונתו להכין משבת לחול, אלא עושה כן כדי שהחדר ייראה נקי ומסודר. ובמקומות שאחר הסעודה אין נכנסים לחדר האוכל עד צאת השבת, אין לפנות את הכלים מהשלחן בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ריט].

טו בתי כנסת המקיימים בחדר הסמוך לבית הכנסת סעודה שלישית, ואחר הסעודה נכנסים להתפלל בבית הכנסת, אסור לסדר את השולחנות ולפנות את הכלים קודם צאת השבת, אלא אם כן מתפללים גם שם, והדבר מפריע להניח שם סידורים וכדומה, שאז מותר לפנות את השלחן ולנקותו גם קודם השקיעה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד ריט]

טז ביום טוב של סוכות, וכן בשבת חול המועד, מותר לפנות את כלי הסעודה מהסוכה אחר שסיימו לאכול, אף אם אין נכנסים לסוכה עד הערב, שאין זה כבוד לסוכה שישארו בה הכלים אחר גמר האכילה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ריט].

יז אחר הסעודה השלישית מותר להניח את הכלים בתוך כיור המטבח, אף שיודע שהכיור יתמלא מים על ידי שימוש בברז לשטיפת פירות, וכיוצא. וכל זה כשצריך את המקום שהכלים שם, או שהכלים שאינם נקיים מפריעים לו כשנשארים על השלחן. ואם חושש ששיירי המאכל יידבקו בדופני הקערות, באופן זה מותר להניח הכלים בתוך הכיור ולמלאות את הכיור במים בשבת, אך לא יאמר שעושה כן לצורך הדחתם בערב. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד רכ].

יח כבר נתבאר שמותר להניח את הכלים בתוך מכונת מדיח כלים, אך לא יסדרם שם כדרכו בחול, אלא יניחם שם דרך הנחה. וכל זה כשדרכו להניחם שם בימי החול, ואינו עושה כן כדי לחסוך זמן במוצאי שבת בהדחת הכלים. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רכא].

יט אולם אסור להניח כלים בתוך מכונת הדחת כלים בשבת, באופן שהמכונה תפעל כעבור איזה זמן על ידי שעון שבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רכא].

כ מותר להדיח את הכוסות גם אחר סעודה שלישית, ואין זו הכנה משבת לחול. ומותר להדיח את כל הכוסות, ולא רק כוס אחד בשבילו, שהרי אין קבע לשתיה. ומכל מקום אם יודע בבירור שלא ישתה עוד, אין להדיח הכוסות. [ילקו"י שבת כרך ב' עמ' רכא].

כא היודע שיצטרך לכלים אלה פעם נוספת לאחר סעודה שלישית, כגון שרוצה לאכול עוד סעודה, מותר לו להדיח כלים אלה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רכב].

כב מאכלים שאין דעתו לאוכלם עוד בשבת, מותר להחזירם למקרר, ואין לחוש בזה לאיסור הכנה משבת לחול. ובפרט כשיש חשש שהמאכלים יתקלקלו אם לא יחזירום למקרר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רכב].

כג חלה שאין לו צורך בה בשבת, ויש חשש שהחלה תתייבש, מותר להכניסה לפריזר בשבת, ואין בזה איסור מכין משבת לחול. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רכג]

כד אסור לנער את הכרים והכסתות לצורך מוצאי-שבת, אבל מותר לסדר את המטות בשבת, כדי שהבית ייראה מסודר. אולם סמוך לערב שכבר אינו נכנס לחדר השינה, אין לקפל את השמיכות ולסדר את המטות. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רכג]

כה כשעורכים איזו מסיבה במוצאי שבת, אסור להתחיל בהכנות לסידור החדר בשבת, כגון להוציא את המטות מהחדר, או לפרוס מפות על השולחנות, וכדומה. וכן כשחל ערב פסח בשבת, יש להזהיר את בני הבית שלא יתחילו לסדר את השולחנות עד צאת השבת. ובמקומות ציבוריים יכולים להקל בבין השמשות. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רכג].

כו מותר להלביש ילדים קטנים בגד שישנים בו, אף שהולכים לישון אחר צאת השבת, ואין בזה משום מכין משבת לחול, אם הדרך הוא להלבישם בכל יום בשעה כזו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רכד].

כז אסור לקחת יין בשבת לבית הכנסת, לצורך הבדלה במוצאי-שבת, [גם למי שסומך על העירוב], אלא אם כן לוקח את היין גם לצורך ברכה על היין בסעודה שלישית. אך אם יקשה עליו להשיג יין להבדלה במוצאי-שבת, מותר לו ליקח את היין להבדלה, והוא שיביאנו בשעה שאפשר לשתות ממנו בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רכד]

כח נכון להחמיר שלא להניח את הבגדים בשבת לתוך מכונת כביסה, שמאחר ואין דרך להניח את הבגדים הצריכים כביסה בתוך המכונה מיד עם הסרתם, הרי זה נראה כמכין משבת לחול. ומכל מקום המקילים להניח את הבגדים לתוך המכונת כביסה בשבת, יש להם על מה שיסמוכו, ובפרט אם עושים כן כדי למנוע התנדפות ריח רע מהבגדים המלוכלכים. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רכה].

כט המקדים לבוא לבית הכנסת לתפלת ערבית של מוצאי שבת, מותר לו לקחת סידור תפלה גם קודם צאת השבת, ואין בזה איסור מכין משבת לחול, אם מעיין בסידור באיזה דברים, או כשיש חשש שאחר כך לא ימצא סידור לתפלה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רכו]

ל מי שלקח ספר מהארון כדי לעיין בו, מותר להחזירו אף סמוך לצאת השבת, ואין בזה משום מכין מקודש לחול. ואף אם סיים לעיין בספר והניחו על השלחן או הכסא, מותר להכניסו למקומו בארון, כי זהו כבודו של הספר שיהיה מונח במקומו ולא על השלחן או על הכסא, ונמצא שמכניסו מפני כבודו של הספר. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רכו]

לא הדבר פשוט שההולך בשבת להתפלל במקום רחוק, כגון בכותל המערבי, אסור לו ליקח עמו כרטיסיה כדי שיוכל לנסוע במוצאי שבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד רכו]

סימן שכד - דיני הכנת מאכל לבהמה בשבת

א מותר לתת בשבת מזונות לפני תרנגולים ואווזים שמגדלים אותם בחצר הבית, מכיון שמזונותיהם מוטלין על האדם. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לה]

ב מותר להעמיד את בהמתו על גבי עשבים המחוברים לקרקע בשבת, למרות שהבהמה תולשת ואוכלת, ואין חוששין שמא יתלוש מהעשבים כדי להאכילה, שמאחר ואיסור תלישה בשבת חמור בעיני הבריות לא חששו חכמים שמא יתלוש כדי להאכיל את בהמתו. וכל זה כשאינו נכשל באיסור מחמר או באיסור טלטול מוקצה [בעלי חיים] בשבת. ואולם אסור להעמיד את בהמתו בשבת על גבי מוקצה כדי שתאכל ממנו, שמאחר ואיסור מוקצה קל בעיני הבריות יש לחוש שמא יקח בידו ויתן לה את המוקצה. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לו]

ג אין נותנים מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, כי מזונותיהם מצויים להם בשדה בשפע רב, והאכלתם בשבת הוא טורח שלא לצורך. [ילקו"י שבת ד' עמ' לז].

ד וכן אין נותנים מזונות לפני החזיר, כיון שבלאו הכי אסור לגדלו ולכן אין מזונותיו על האדם. [אבל חזיר שנפל לו בירושה ונמצא ברשותו באופן זמני עד שיזדמן לו למוכרו, מותר ליתן לפניו מזונות בשבת]. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לח]

ה וכן אין נותנים מזונות בשבת לפני כל בעלי חיים שאינם שלו. ואולם מותר להניח שיירי מאכל שרוצה בלאו הכי לזורקם, ליד פח אשפה, אף שהבעלי חיים יאכלו מאותם שיריים, שהרי אינו טורח במיוחד עבורם. ואם הבעלי חיים אינם מוצאים מזון והם מצטערים מרעב, מותר ליתן לפניהם להדיא שיירי מזון וכדומה. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לח]

ו חתולים של הפקר שאין מזונותיהם עליו, אין לתת בפניהם מאכל בשבת, אבל חתול שמגדלים בבית צריכים ליתן לו מזונותיו, דזהו ודאי מזונותיו עליך. ואם זורק שיירי המאכל שרוצה בלאו הכי לזורקם, ליד פח אשפה מותר, אף שהבעלי חיים יאכלו מאותם שיריים, שהרי אינו טורח במיוחד עבורם. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לט בהערה]

ז מושבים הצריכים להרעיב את התרנגולות כדי שיוכלו לחזור ולהטיל ביצים, מותר להם לעשות כן, ואין לחוש בזה משום איסור צער בעלי חיים.

ח מותר להרוג זבובים וכדו"'בימי החול" כדי למנוע שלא יכנסו לתוך מאכל או משקה, ואין לחוש בזה משום איסור צער בעלי חיים. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד מג בהערה]

ט חולי צהבת שמניחים על בטנם יונים, וגורמים בכך להמתתם, אין לחוש בזה משום צער בעלי חיים. [ילקו"י שבת כרך ד' עמוד מג]

י מותר לעשות ניסויים בעניני רפואה בבעלי חיים, אך יעשו כן בהרדמה, ולמעט ככל האפשר מלצערם. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד מב].

יא מותר לנער את המפה במרפסת, או בחצר הבית [במקום שיש עירוב] אף שהצפורים יבואו אחר כך ויאכלו מהפירורים, ואפילו אם בדרך כלל הוא מנער את המפה במקום אחר, דסוף סוף אינו טורח אלא לצורך עצמו לנקות המפה. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד לט]

יב מותר ליתן מזונות לפני הכלב, [והיינו בכלב שאין בו חשש שיזיק לבני אדם, שאם הוא כלב המזיק הרי בלאו הכי אסור לגדלו, וכמו שאמרו בגמרא, לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, וממילא אסור גם ליתן לפניו מזונות]. ויש אומרים דהותר ליתן מזונות גם בפני כלב של הפקר, מאחר שמזונותיו מועטים. ויש חולקים וסוברים שלא התירו אלא בכלב השייך לו שמזונותיו עליו. והנכון הוא שיזרוק לפני כלב המופקר את הפסולת שרוצה בלאו הכי לזרוק, ובכך נמצא שאינו טורח במיוחד עבורו. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד מ]

יג מחתכין נבילה לפני הכלבים אפילו נתנבלה בשבת, בין שהיתה מסוכנת מערב שבת בין שהיתה בריאה. והני מילי בנבילה קשה, שאי אפשר להם לאוכלה בלא שיחתכוה לפניהם, אבל אם היתה הנבילה ראויה לכלבים גם בלא החיתוך, אין לחותכה בשבת, שאין לטרוח בשבת לצורך הבהמה בדבר שיכולה לאוכלו כמות שהוא. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד מד].

יד יש נוהגים לתת חיטים לפני הצפורים בשבת שירה, ואף שיש אוסרים, מכל מקום הנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו, ומנהגם של ישראל תורה הוא. [ילקו"י שבת ד' עמוד מה].

טו מותר ליתן אוכל לדגים שבאקווריום בשבת, כשם שמותר להאכיל תולעת משי בשבת, שהרי מזונותיהם על האדם. וכאשר מאכילים תולעת משי, אין לטלטל את התולעת, שהרי היא אסורה בטלטול בשבת ככל בעלי חיים. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד מו. וראה בש"ע סי' שכד סעיף יב, ובמשנ"ב ס"ק לב. ובשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' יח. ובשו"ת אבקת רוכל סי' לא, ובלוית חן עמו' קיג]

טז יש אומרים שמותר ליתן לבהמה מאכל הראוי לאדם, שרק תרומה הראויה לכהן אין מאכילים ממנה לבהמה. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד מז]

יז כבר נתבאר לעיל [דיני טוחן] שמותר לפורר לחם לפני תרנגולים בשבת, ויותר טוב לעשות כן סמוך לאכילתם. ומותר להשרות את הלחם במים כדי להאכילם. [ילקוט יוסף שבת ד' עמ' מז].

סימן שכה - איסור הנאה ממלאכת גוי בשבת

א עכו"ם שעשה מלאכה בשבת לצורך ישראל, אסור לישראל ליהנות מאותה מלאכה בשבת, אף אם לא ציוהו על כך. ואף אם אין העכו"ם מכיר את הישראל אך אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, אסור ליהנות ממלאכתו בשבת. ואפילו אם אינו אומר בפירוש שעושה לצורך ישראל, אך מעשיו מוכיחים שעושה לצרכו, גם כן אסור ליהנות ממלאכתו בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד מח].

ב לפיכך מה שיש נוהגים שהשפחה מכינה קפה או תה לבני הבית ע"י הדלקת הגז ושאר חילולי שבת, יש להוכיחם שהדבר אסור, ושאסור להם ליהנות מזה בשבת. ואם השפחה הרתיחה מים לצורך עצמה, ונותר מהמים, יש אומרים שגם בזה אסור לישראל לשתות ממים אלה, שבכל דבר של אכילה או שתיה יש לחוש שמא יבואו לומר לגוי בפירוש שיבשל בשבת. ויש אומרים שלא החמירו בזה אלא בפת שאפאה הגוי, שיש לחוש שמא בבין השמשות היה הלחם עדיין קמח ויש בו דין מוקצה, אבל בבישול מים וכדומה אין לאסור את המים אם בישלם העכו"ם לצורך עצמו. ובפרט שיש מתירים גם בפת. ובשעת הדחק או לצורך מצוה, יש להקל לשתות ממים אלה [שנותרו מהמים שהרתיחה לצורך עצמה]. [ילקו"י שבת ד' עמ' מח].

ג קפה שמבשלים הגויים בשבת לצורך עצמם, המקילים לשתות ממנו בשבת יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שלא ישתו אלא דוקא מן הקפה המבושל כבר קודם שבאו לשם, ולא ממה שיבשל הגוי אחר בואם שמא ירבה בשבילם. [ויש לאסור אפילו בחול שתיית קפה של גויים במסיבות שלהם, משום חתנות, כמו שאסרו חז"ל שכר של גויים במסיבות הגויים, (ע"ז לא:). אלא יקח הקפה לביתו ושם ישתה]. [ילקו"י שבת כרך ד עמוד נ', ועמוד שצט. הליכות עולם חלק ד'].

ד פת שאפה הגוי בשבת לצורך גוים, כגון בעיר שרובה גויים, שכל העושה מלאכה על דעת הרוב הוא עושה, יש אוסרים את הפת לישראל לאוכלה בשבת, מפני שחששו חכמים שמא יאמר לגוי לאפות בשבילו, ואף על פי שיש מתירים, אין לסמוך על המתירים אלא בשעת הדחק, כגון שהוא דר בעיר של גוים, ואי אפשר לו לשאול פת מישראל. או במקום מצוה, כגון סעודה מילה או סעודת חתן וכלה, או לצורך קיום שלש סעודות שבת. ואף בפת של בעל הבית, דהיינו שאפאה הגוי לעצמו, שלא על מנת למכור, גם כן יש להקל, שלא החמירו חכמים לאסור פת עכו"ם במקום עונג שבת. [ילקו"י שבת כרך ד' עמוד נב, ושצח. הליכות עולם ח"ד].

ה אסור לומר לגוי להביא לו פת בשבת אם יצטרך הגוי להוציא הפת מרשות לרשות, ואפילו לצורך סעודות שבת. אך מותר לומר לגוי להביא את הפת אם מוציאו מביתו [רשות היחיד] לבית הישראל [רשות היחיד] מבלי להניח הפת ברשות הרבים. שמאחר והוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים היא מדרבנן, הוה ליה שבות דשבות במקום מצות סעודת שבת, ומותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד נג].

ו וכן יש להקל באופן הנ"ל במקום מצות הכנסת אורחים, וכן מותר לשלוח חפץ לגוי באופן כזה כשיש בזה משום דרכי שלום, וכן כל כיוצא בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד נד].

ז קיימא לן שבות דשבות במקום מצוה מותר, והיינו אפילו במקום מצוה שיש בה הנאת הגוף, כגון לומר לגוי בשבת שיביא לו פת לסעודת שבת, וכמו שפסק מרן בכיוצא בזה בשלחן ערוך (סימן שלח סעיף כ') שמותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר לשמחת חתן וכלה, משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה. אף על פי שיש במצוה זו גם הנאת הגוף, ושלא כדברי הערך השלחן שאוסר שבות דשבות במקום מצוה שיש בה הנאת הגוף, והוא עצמו מודה שדעת מרן השלחן ערוך להתיר, ואנן אתכא דמרן סמכינן. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד ת'].

ח יש אומרים שלא הותר שבות דשבות במקום מצוה או במקום חולי, אלא כשהשבות האחד הוא על ידי גוי, אבל שבות דשבות ששניהם על ידי ישראל, אסור במקום מצוה. ויש חולקים ואומרים שלעולם יש להקל בשבת דשבות במקום מצוה אפילו שני השבותים נעשים על ידי ישראל, ויש לסמוך על דברים להקל רק כשיש צורך גדול בדבר. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד תא].